• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

"אות המציל היהודי" לתושב שדרות

"אות המציל היהודי" לתושב שדרות

עיריית שדרות מוקירה את תושב העיר, וולף גלפרין, לרגל זכייתו בתואר "אות המציל היהודי". העירייה קיימה ביום חמישי ערב הוקרה למר גלפרין והעניקה לו את האות בטקס באולם הכנסים במתנ"ס העירוני. ראש העיר, אלון דוידי: "מר וולף גלפרין הוא אדם שאני יכול רק להעריץ אותו. האירועים אותם חווה והסיפורים אודותיו מחייבים אותנו להוקיר אותו ואת פועלו".

 

יום השואה הבינלאומי מצוין מידי שנה ב-27 בינואר. עיריית שדרות ציינה את יום זה בטקס מרגש ומרהיב באולם הכנסים במתנ"ס העירוני ביום חמישי  האחרון. הטקס התקיים במעמד ראש העיר, אלון דוידי, ומנהל המרכז העולמי של "בני ברית", אלן שניידר.

מאז סוף שנת 2000 מקדמת הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה ((JRJ והמרכז העולמי של "בני ברית", פעולות מגוונות רבות שמטרתן להעלות את תופעת המצילים היהודים בתקופת השואה על סדר היום הציבורי. שלא כמו חסידי אומות העולם, גיבורים אלה לא זכו עד היום להוקרה ממלכתית או פומבית עבור המאמצים ההירואים שלהם שלפעמים גם הובילו להצלת יהודים מהפתרון הסופי שתוכנן להם על ידי הנאצים ועוזריהם. בין היתר, הוועדה מאגדת את סיפוריהם של המצילים במאגר מידע המונה כבר מאות רבות של מצילים ומקיימת מדי שנה, בהשתתפות קק"ל, טקס רב משתתפים ביער הקדושים של "בני ברית" בסימן גבורתם של המצילים היהודים.

"אות המציל היהודי" נוסד בשנת 2011 על ידי הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה והמרכז העולמי של "בני ברית" כדי לתקן עוול היסטורי בהתעלמות הממסדית מגבורתם של המצילים היהודים בשואה. עד היום הוענק האות ל-154 מצילים שפעלו בצרפת, הונגריה, יוון, גרמניה, סלובקיה, יוגוסלביה, רוסיה, פולין והולנד.

לאחרונה הוחלט להעניק את "אות המציל היהודי" למר וולף גלפרין, תושב שדרות, בהמשך להמלצת  חוקר הנושא, ולהלן מובאים עיקריו של הסיפור:

בחודש יולי 1944, עם חיסול גטו קובנה, נשלחו אל המחנות אלפי יהודים, בהם גם ילדים אשר שרדו את "אקציית הילדים" בגטו. במחנה הריכוז שטוטהוף הורדו מהרכבת הנשים והטף. מספר ילדים נותרו ברכבת והמשיכו בנסיעה לעבר מחנה לנדסברג שבדרום גרמניה, יחד עם הגברים הבוגרים יותר. לאחר שהות של כשבוע במחנה, באחד ממִפקדי הבוקר, הופרדו 130 ילדים מיתר המבוגרים והושמו במכלאה. פשר ריכוזם לא נודע, אך המטרה היתה כנראה להפנותם להשמדה. אחיו הבוגר של אחד מהילדים – וולף גלפרין, אז בן 17, קיבל החלטה נועזת: לזחול  אל בין הגדרות תוך סיכון עצמי, וזאת בכדי לחבור לאחיו, לדאוג לו ולשמור עליו. מפגשו עם יתר הילדים הביא להצטרפותו אליהם, מה שתרם במידה רבה להיווצרות הקבוצה של  "131 הילדים מגטו קובנה".

הקבוצה הועברה  למחרת למחנה הריכוז דכאו, למשך כעשרה ימים. במשך השהות שם פעל וולף לגיבוש חבורת הילדים שהיו זרים זה לזה לכדי קבוצה. הדבר נעשה בין היתר תוך הובלת הקבוצה ויישום תרגילי סדר ומשמעת אשר היו חיוניים להישרדות הילדים כיתר האסירים במחנה. על ידי כך, וולף השכיל להבחין בערך שייחסו הנאצים לסדר וציות להוראות והמיר אותם בעשייה שהועילה לקבוצה.  הודות לבגרות שהפגין ולכושר מנהיגותו, קיבלו הילדים את סמכותו והפכו לקבוצה מגובשת.

מדכאו הועברה הקבוצה בתוך 2-3 קרונות רכבת ונשלחה ליעדה הסופי במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

עם ההגעה למחנה בליל  31אוגוסט 1944 הורדה קבוצת הילדים אל הרמפה. כבר במהלך ההמתנה לסלקציה החלו ליישם את תרגילי הסדר בהובלה של וולף, שבהם היו כבר מתורגלים עוד מקודם. ההשערה היא שתרגילי סדר אלה השפיעו על  הגרמנים ואף הביאו להחלטתם לקלוט את הקבוצה כולה בתוך המחנה, ולא לשלחם באופן מיידי לתאי הגזים, כפי שהיה מנת גורלם של מרבית הילדים עם הגעתם למחנה השמדה זה.

לאחר שבועות ספורים, בראש השנה וביום כיפור של שנת 1944, נשלחו 90 מהילדים להשמדה בשתי סלקציות. כשליש מילדי הקבוצה המקורית (כ-40 במספר) נשארו בחיים. חמישה חודשים וחצי נוספים ארכה שהותם בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי. עם התקרבות החזית הרוסית הובלו מרבית הילדים ביחד עם אסירים אחרים ב"צעדת המוות". רובם הופנו למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה, ושוחררו (5 במאי 1945) בגונסקירכן  בידי הצבא האמריקאי.  שני חברי הקבוצה אבדו בדרך וגורלם לא נודע בעוד אחדים הובאו לבוכנוואלד שבגרמניה ושוחררו שם ב-11  באפריל 1945. 28 מהילדים הניצולים עלו בסוף כל התלאות לארץ.

וולף הופרד מנותרי הקבוצה, לאחר הסלקציות בבירקנאו, שכן,  הגרמנים הבחינו בהיותו בוגר יותר, ולכן שלחו  אותו לעבודות כפייה במפעל ייצור מוקשים במחנה זקסנהאוזן. משם נשלח לצעדת מוות בתוך גרמניה, אשר ארכה כ-300 ק"מ ונסתיימה בעיר שוורין. הצבא האמריקאי הוא אשר שחרר את האסירים במקום. למרות שוולף לא נמצא פיסית עם  יתר שורדי הקבוצה מאז והופרד מהם עד לתום המלחמה, המנהיגות וערכי הסולידאריות הקבוצתיים שהטמיע בקרב החברים, המשיכו להשפיע על חברי הקבוצה. לאחר שחרורו, החל וולף במסעו מזרחה, בחזרה הביתה. בתחילה נעשה הדבר על גבי זוג אופניים, עד שאלו הוחרמו בידי חיילים סובייטים. בגבול הליטאי וולף נעצר, אולם תודות למספר המקועקע על זרועו (B-2816) הורשה להיכנס ולהתאחד עם ההורים ויתר המשפחה בוילנה. פרט לשלמה, האח הצעיר, שמיד לאחר המלחמה, עלה לארץ דרך איטליה. וולף הגיע ארצה בשנת 1990 ועסק במקצועו - מהנדס בניין. 

מאז עלייתו , חי וולף בעיר שדרות. בגיל 90 הוא מתמיד בהתמודדות עם שגרת החיים, כולל גידול הנכדים דן וגיא, התמודדות עם מטחי הרקטות שנופלות בשדרות בתכיפות משתנה, ועם תחלואי הגיל והזכרונות.

למרות ששרדו רק שליש מקבוצת ה-131 המקורית, אלה ששרדו מוקירים לוולף גלפרין זכות בהישרדותם, הודות לגבורתו, תושייתו ומנהיגותו בעת צרה. הפרופורציה באחוזים של השורדים מקבוצת ה-131 גבוה יותר (כמעט פי שלושה) מהפרופורציה המיוחסת לאוכלוסיית ילדי השואה בכללה. 

ראש העיר שדרות, אלון דוידי, כיבד את וולף גלפרין ואמר: "בזכות אנשים כמו וולף אנחנו חיים. אנשים רבים חייבים לו את חייהם. וולף הוא אדם שאני יכול רק להעריץ אותו. האירועים אותם חווה והסיפורים אודותיו מחייבים אותנו להוקיר אותו ואת פועלו וכך אנחנו עושים ונמשיך לעשות". 


עבור לתוכן העמוד